גזר דין בתיק פל"א 4764-11-13

1.         הנאשם הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו בשלושת כתבי האישום המצורפים. מדובר בעבירות של נהיגה בפסילה, נהיגה בשכרות- תחת השפעת סמים, סירוב לבדיקת שכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח.

2.         עפ"י כתב האישום הראשון, פל"א 4764-11-13, בתאריך 19.10.13 שעה 00:52 לערך, נהג הנאשם ברכב מ.ר. 37-736-17 ברח' גיסין בראשל"צ, ביודעו כי הוא פסול לנהיגה בתיק 941-09-13, בו נדון , בנוכחותו, לפסילה למשך 29 חודשים. בנסיבות אלה נהג הנאשם ללא ביטוח בר תוקף.

עפ"י כתב האישום השני, פ"ל 9402-08-13, בתאריך 1.3.13 שעה 01:50 לערך, נהג הנאשם ברכב מ.ר. 37-736-17 בכביש 433 סמוך לצומת מתקן אדם, בהיותו שיכור, בכך שהיה נתון תחת השפעת סמים משכרים.

עפ"י כתב האישום השלישי המתוקן, פ"ל 686-01-14, בתאריך 2.1.14 שעה 12:47 לערך, נהג הנאשם ברכב מ.ר. 20-692-12 בבת-ים, בכך שישב מאחורי ההגה כשמנוע הרכב מונע, ביודעו כי הוא פסול לנהיגה ע"י משרד הרישוי למשך 26 חודשים. הנאשם הפקיד רישיונו ביום 15.9.13. בנסיבות אלה נהג הנאשם ללא רישיון נהיגה וביטוח תקפים וכן נאשם בנהיגה בשכרות, בכך שסירב לתת דגימת שתן לדרישת שוטר.

3.         העבירות, שבהן הורשע הנאשם, הינן חמורות באופיין, ומשקפות זלזול מוחלט בחוק ובהכרעות שיפוטיות. הנאשם נתפס נוהג בהיותו פסול לנהיגה, והוא שב ונהג פעם נוספת ואף מאסר מותנה התלוי ועומד נגדו לא הרתיעו מלשוב ולבצע העבירה. לא זו אף זו, הנאשם נתפס נוהג בהיותו שיכור פעמיים, האחת מכוח סירובו להיבדק והשנייה עפ"י דגימת שתן בה נמצאו שרידים המעידים על שימוש בסמים מסוג הרואין וקוקאין. בהתנהגותו זו הוכיח הנאשם, כי אין מורא החוק והדין עליו וכי הוא אינו חס על שלומם ובטיחותם של המשתמשים בדרך. חומרה ומסוכנות יתרה בשילובן של העבירות של נהיגה בפסילה ובשכרות יחדיו, כפי המפורט בכתב האישום השלישי.

4.         לחובת הנאשם הנוהג משנת 2002, 14 הרשעות קודמות מהן נהיגה בפסילה, אור אדום, מהירות, רישיון רכב שפקע מעל 6 חודשים ואחרונה נהיגה בשכרות משנת 2013 בגינה נפסל רישיונו של הנאשם למשך 29 חודשים, הוטל עליו מאסר מותנה של 8 חודשים לשלוש שנים והתחייבות כספית בסך 20,000 ש"ח.

לחובת הנאשם הרשעה בפלילים בעבירות של החזקת סכין וסמים.

לזכותו של הנאשם הודאתו.       

5.         הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו עתרו להשית על הנאשם 12 חודשי מאסר, בניכוי ימי המעצר ותוך הפעלת המאסר המותנה בן 8 חודשים בחופף, פסילה למשך 36 חודשים במצטבר לכל פסילה אחרת ומאסר על תנאי 10 חודשים ל-3 שנים.

6.         עבירות של נהיגה בשכרות ובזמן פסילה הן עבירות מהחמורות ביותר שהעונש הראוי בצידן הינו עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח. העבירות אותן ביצע הנאשם הפכו לנגע של ממש ועל כן תפקידו של בית המשפט להרים את תרומתו בענישה הולמת המשדרת מסר ברור הן לנאשם והן לעבריינים פוטנציאלים.

ברע"פ 1812/94 דורון פרץ נ' מדינת ישראל, קובע כבוד השופט לוין כי:

" מי שנוהג בזמן פסילה ראוי לעונש חמור, שבין מרכיביו פסילה לאורך זמן ומאסר  לתקופה הולמת".

ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו לבן, קובע כב' השופט לוי:

"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה, בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור- נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב".

באשר לעבירת השכרות, ודין אחד הוא לנוהגים בשכרות עקב צריכת אלכוהול ולנוהגים תחת השפעת סמים, גם כאן חזר והדגיש בית המשפט העליון כי הגיעה העת להחמיר בענישה של נהגים שיכורים, המסכנים את חיי הציבור. כך למשל ברע"פ 6418/07 עמית כהן נ' מדינת ישראל מפי כ' השופט ג'ובראן: " נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנובעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה".

ועוד מפי כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 6439/06 קריטי נ' מדינת ישראל: " נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. על-כן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש החומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות".

ההלכה הפסוקה הינה כי מי שמפר הפרה בוטה את הוראות החוק, מזלזל בפסק דינו של בית המשפט ואינו מציית לו, ראוי שימצא מקומו מאחורי סורג ובריח.

אולם, בפרשת אבו לבן  רע"פ 6115/06 נקבע גם כי יש לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו האישיות ולהתאים את הענישה באופן אינדיבידואלי.

7.         כאמור מדובר בנאשם רצדיביסט, שפעם אחר פעם מבצע עבירות, והאינטרס הציבורי מחייב למצות עימו את הדין. אף מאסר מותנה לא היה בו כדי להרתיעו מביצוע עבירות נוספות שיביאו להפעלת התנאי.